סיפור ליום כיפור

Saturday, September 22, 2012 · 12 comments

(No English this time, sorry)

יש את הסיפור הקטן הזה שחוזר אלי בכל יום כיפור, משהו שקרה לפני שלוש שנים. האמת שזו הפעם הראשונה שאני מפרסמת כאן רשימה שעיקרה מילים ולא אימג’ים. לא יודעת מה נחת עלי. אולי בגלל שליום כיפור יש השפעה מאגית עלי. אני אוהבת את היום הזה. את איך שהכל קופא. גם עניין חשבון הנפש והסליחות מדבר אלי מאוד, לא ברמה הדתית-טקסית-מסורתית, ולא בגלל שרובנו מעצם טבענו סוחבים טונות של רגשות אשם (לא תמיד ברור על מה וכלפי מי, אבל סוחבים), אלא במובן העמוק ביותר. והשקט הזה שאין דומה לו בשום מקום ובשום זמן. אז הנה הסיפור:

ערב יום כיפור, לילה בעצם. רחוב ארלוזרוב, תל אביב. אני רוכבת על האופניים שלי, מאזור הרכבת מערבה. הכביש רחב ומבריק באור פנסי הרחוב. יש בריזה נעימה, כזו ששואפים אותה פנימה והיא לא נתקלת בשום מחסום נשימתי, מין נקיון פנימי כזה ושלמות של הרגע. אבל כמה שביר ועדין הרגע הזה.

כי פתאום אני רואה מולי רוכב אופניים, שנוסע באלכסון ובמהירות הישר אלי. הוא לא מסתכל קדימה, הוא מסתכל הצידה ולא שם לב שהוא תיכף נכנס בי. אני צועקת לו שיזהר ומנסה להסיט את הכידון הצידה, אבל הוא לא מגיב, ממשיך לטוס אלי קדימה ולהסתכל בכלל לכיוון אחר. הכל קורה כל כך מהר, הרבה יותר מהר ממה שאפשר לספר במילים, ו-בום, אנחנו מתנגשים, הוא מעיף אותי ואת האופניים שלי לקיבינימט, וגם הרגע הקודם, השליו והיפה והמוערך, עף לקיבינימט ומתפזר לרסיסים על הכביש. בנוסף, אני חוטפת בומבה מהממת בזרוע ימין. ושריטות. הוא נשאר בריא ושלם, וגם לאופניו שלום.

אני קמה, מרימה את האופניים ומתקדמת לעברו בכעס. בא לי לבעוט לו באופניים, להוציא לו את האויר מהגלגלים. אני מתחילה לצעוק אליו תוכחות. אבל תוך כדי ההתעצבנות שלי, אני קולטת שהוא מנסה להסביר לי משהו. אבל איך הוא מנסה להסביר לי? בתנועות ידיים, של חירשים אילמים, והוא מצביע כל הזמן לעבר הכיוון שהוא כל הזמן הסתכל אליו בזמן שרכב על אופניו, ואני מסובבת את הראש לכיוון שהוא מראה לי ורואה אישה על קלנועית כזו או משהו דומה, אישה צעירה אבל נכה ומוגבלת בצורה זו או אחרת. הכל פתאום מתחבר לי ביחד. הוא משגיח עליה, שומר עליה, אבל הוא חירש אילם ולכן לא שמע אותי קוראת לו ומזהירה אותו.

כמובן שכל הכעס שלי קופא ונשאר תלוי באויר לרבע שנייה, ואז מתרוקן וצונח על הכביש ומתאדה. אני חייבת להודות שזו לא בהכרח תחושה נעימה. אם כבר מגיע הכעס, מה, נגיד לו ככה ללכת? בלי להזמין אותו אפילו לכוס קפה? אני נפרדת מהכעס, בטוח אראה אותו שוב מתישהו. בטוח נשתה עוד הרבה כוסות קפה ביחד.

אני והבחור מחייכים, לוחצים ידיים, מבקשים סליחה אחד מהשני ונפרדים ברכיבה לכיוונים הפוכים.

אלה חילופי הסליחות הכי יפים שהיו לי בחיים. ככה סתם בערב יום כיפור, רחוב ארלוזרוב בתל אביב, אני ואדם זר.

אני ממשיכה לנסוע, כבר אין בריזה, אבל הנשימה נקייה מתמיד.

{ 12 comments… read them below or add one }

שחר September 22, 2012 at 19:59

עפרה, איזה סיפור!
בשיא הדרמה, בבומבה, בגלל שהבלוג שלך הוא בעיקרו (עד לרגע זה?) הוא בלוג איור מקצועי, ציפית שתכתבי על אחוזי הנכות שקיבלת בעקבות התאונה, או לפחות על המגבלות בתנועת היד שהובילו לשינוי סגנוני, או מינימום לאי-עמידה זמנית בדדליינים או משהו כזה, ולפתע זה הפך להיות משהו אחר לגמרי, נפלא, מרתק. סיפור קולנועי ממש. ו…(מה לעשות) – זועק להפוך לקומיקס קצר.

Reply

ofra September 22, 2012 at 20:19

וואו שחר, תודה! ברור שזה הוביל לשינוי סגנוני, כל העקמומיות התיישרה לי פתאום. מעניין שלא עלה בדעתי לאייר את זה. אולי בגלל שאני לא אוהבת לצייר אופניים :)

Reply

דקלה September 22, 2012 at 20:07

מרגש עד דמעות.

Reply

ofra September 22, 2012 at 20:19

:) דקלה, תודה

Reply

nomi teplow September 23, 2012 at 05:11

שלום עפרה, את מכירה את הסיפור הבודהיסטי על הסירה? אדם שט בסירה במורד הנהר, ופתאום הוא רואה סירה אחרת ששטה לעברו במהירות עצומה ועוד מעט אוטאוטאוט היא תתנגש בו, הוא מתרתח, צועק, כועס, מנפנף בידים, משתולל, עד שפתאום הוא רואה שהסירה, שבמזל פיספסה את שלו בשבריר מילימטר, היא ריקה. מייד הכעס שלו מתאדה, כמו שאת אומרת. והבודהיסטים אומרים שתמיד הסירה היא ריקה. תמיד יש סיבה למה האחר פוגע בנו, הבעיה היא רק שאיננו יודעים מה הסיבה ואנו שופטים ומאשימים. הסירה ריקה, הבחור חרש אילם. כולנו מנסים הכי טוב שאנחנו יכולים. כולל כשכועסים על שפגעו בנו… איזה יופי הסיפור שלך, הרבה יותר נוגע לי ויותר מוחשי וממשי בשבילי מהסירה והנהר. אז תודה רבה-רבה. רק רציתי לקשור את הסיפור שלך למסורת עתיקה וחכמה. יום כיפור נקי וצלול ומטהר לך ולאוהביך. נעמי י

Reply

ofra September 23, 2012 at 09:04

זה מאוד מאוד יפה, תודה רבה נעמי
גם לך שיהיה צלול ונקי ויפה
עפרה

Reply

רמי September 23, 2012 at 13:18

סיפור מקסים אבל עולות אצלי שאלות אחרות- האם אתם באמת הורים רשעים ואיומים? אני בטוח שלא. אבל הקטנה מוציאה תוכחות בהתעצבנות שלה עלייך/כם, אולי מנסה להסביר משהו? היא סלחה לכם? מותר להיכנס אליה עכשיו? ומה עם ההשפעות המזרחיות על הילדה- אולי “מעזינה” למוזיקה מזרחית קצת יותר מדי. נראה לי שצומחת מאיירת נוספת, לא? אהבתי מאד את הפתק…שנה טובה
:)

Reply

ofra September 23, 2012 at 14:08

רמי, תודה.
בטח שסלחה, אבל לא לנו, כי לא היה על מה, אלא סלחה לעצמה. היא פשוט בעלת מזג רתחני מאוד.
ובודאי, אני איומה (או עיומה, זה יותר טוב בעיניי) אבל זה בעיני המתבוננת, והמתבוננת כועסת, מה זה כועסת, רותחת. ולי לא משנה איך היא רואה אותי כשהיא כועסת עלי. מה שמשנה לי, וגורם לי להקלה, זה לדעת שהיא מרשה לעצמה לכעוס עלי ככה, כי היא יודעת שהעולם לא יתמוטט ויהרס מזה, ואני אמשיך להיות שלה ובשבילה. כפי שאני רואה את זה, ילד שלא מאפשרים לו לכעוס אף פעם לא סולח לעצמו וגדל להיות מבוגר כועס או מסובך בצורה זו או אחרת. לא יודעת איך לכתוב את זה בכמה מילים בלי להשטיח את כל המורכבות אבל זה מה יש
שנה טובה גם לך (:

Reply

sarit September 25, 2012 at 20:11

הי פעם ראשונה שאני בבלוג שלך הסיפור יפה אבל התלהבתי בעיקר מהפתק מי שמקבל פתק כזה יש לו תקווה
הבת שלך טרחה והשקיעה באיורים גם אם מחקה אותם אח”כ-אבל בטושים צבעוניים
אם הוא אמיתי אז כנראה ירשה ממך את הכישרון
ויפה שטרחה לסיים בסוף ב”ביי”
בת כמה היא? אם מותר לשאול
כתיבה וחתימה טובה ואת צודקת לגבי רגשות האשם הם באמת מלכלכים את האווירה ומפריעים לסליחה האמיתית-לעצמנו

Reply

ofra October 5, 2012 at 16:56

תודה רבה שרית, הילדה בת 11 אבל כתבה את זה כשהיתה בת 7 או משהו כזה
חג שמח
עפרה

Reply

viki lahav December 25, 2012 at 17:22

איזה כיף שהייתי סקרנית ונכנסתי לאתר שלך מתמונה שקיבלתי עם עוד קובץ של ציורים ומאד מצא חן בעניי ציורך..הילדה עם הכובע של עיתון ושמלה אדומה וכך נחשפתי לכתבתך המרגשת של יום מיוחד בחיינו שאנו לא נשכח לעולם!!!

Reply

ofra December 30, 2012 at 10:26

תודה רבה ויקי

Reply

Leave a Comment

Previous post:

Next post: