סיפור ליום כיפור

Saturday, September 22, 2012 · 12 comments

(No English this time, sorry)

יש את הסיפור הקטן הזה שחוזר אלי בכל יום כיפור, משהו שקרה לפני שלוש שנים. האמת שזו הפעם הראשונה שאני מפרסמת כאן רשימה שעיקרה מילים ולא אימג’ים. לא יודעת מה נחת עלי. אולי בגלל שליום כיפור יש השפעה מאגית עלי. אני אוהבת את היום הזה. את איך שהכל קופא. גם עניין חשבון הנפש והסליחות מדבר אלי מאוד, לא ברמה הדתית-טקסית-מסורתית, ולא בגלל שרובנו מעצם טבענו סוחבים טונות של רגשות אשם (לא תמיד ברור על מה וכלפי מי, אבל סוחבים), אלא במובן העמוק ביותר. והשקט הזה שאין דומה לו בשום מקום ובשום זמן. אז הנה הסיפור:

ערב יום כיפור, לילה בעצם. רחוב ארלוזרוב, תל אביב. אני רוכבת על האופניים שלי, מאזור הרכבת מערבה. הכביש רחב ומבריק באור פנסי הרחוב. יש בריזה נעימה, כזו ששואפים אותה פנימה והיא לא נתקלת בשום מחסום נשימתי, מין נקיון פנימי כזה ושלמות של הרגע. אבל כמה שביר ועדין הרגע הזה.

כי פתאום אני רואה מולי רוכב אופניים, שנוסע באלכסון ובמהירות הישר אלי. הוא לא מסתכל קדימה, הוא מסתכל הצידה ולא שם לב שהוא תיכף נכנס בי. אני צועקת לו שיזהר ומנסה להסיט את הכידון הצידה, אבל הוא לא מגיב, ממשיך לטוס אלי קדימה ולהסתכל בכלל לכיוון אחר. הכל קורה כל כך מהר, הרבה יותר מהר ממה שאפשר לספר במילים, ו-בום, אנחנו מתנגשים, הוא מעיף אותי ואת האופניים שלי לקיבינימט, וגם הרגע הקודם, השליו והיפה והמוערך, עף לקיבינימט ומתפזר לרסיסים על הכביש. בנוסף, אני חוטפת בומבה מהממת בזרוע ימין. ושריטות. הוא נשאר בריא ושלם, וגם לאופניו שלום.

אני קמה, מרימה את האופניים ומתקדמת לעברו בכעס. בא לי לבעוט לו באופניים, להוציא לו את האויר מהגלגלים. אני מתחילה לצעוק אליו תוכחות. אבל תוך כדי ההתעצבנות שלי, אני קולטת שהוא מנסה להסביר לי משהו. אבל איך הוא מנסה להסביר לי? בתנועות ידיים, של חירשים אילמים, והוא מצביע כל הזמן לעבר הכיוון שהוא כל הזמן הסתכל אליו בזמן שרכב על אופניו, ואני מסובבת את הראש לכיוון שהוא מראה לי ורואה אישה על קלנועית כזו או משהו דומה, אישה צעירה אבל נכה ומוגבלת בצורה זו או אחרת. הכל פתאום מתחבר לי ביחד. הוא משגיח עליה, שומר עליה, אבל הוא חירש אילם ולכן לא שמע אותי קוראת לו ומזהירה אותו.

כמובן שכל הכעס שלי קופא ונשאר תלוי באויר לרבע שנייה, ואז מתרוקן וצונח על הכביש ומתאדה. אני חייבת להודות שזו לא בהכרח תחושה נעימה. אם כבר מגיע הכעס, מה, נגיד לו ככה ללכת? בלי להזמין אותו אפילו לכוס קפה? אני נפרדת מהכעס, בטוח אראה אותו שוב מתישהו. בטוח נשתה עוד הרבה כוסות קפה ביחד.

אני והבחור מחייכים, לוחצים ידיים, מבקשים סליחה אחד מהשני ונפרדים ברכיבה לכיוונים הפוכים.

אלה חילופי הסליחות הכי יפים שהיו לי בחיים. ככה סתם בערב יום כיפור, רחוב ארלוזרוב בתל אביב, אני ואדם זר.

אני ממשיכה לנסוע, כבר אין בריזה, אבל הנשימה נקייה מתמיד.

{ 12 comments… read them below or add one }

Leave a Comment

Previous post:

Next post: