סוניה

Sunday, December 30, 2012 · 4 comments

“ופעם, זכרה, ניסתה לחבוט באוזניה שלה על זה שרימתה את עצמה במשחק קרוקט ששיחקה נגד עצמה, כי הילדה המוזרה הזאת אהבה מאוד להעמיד פנים שהיא שני בני אדם. ‘אבל עכשיו’, חשבה אליס המסכנה, ‘אין טעם להעמיד פנים שאני שתיים! הרי בקושי נשאר ממני מספיק לאדם הגון אחד!”                                                                                                                                             לואיס קרול, “הרפתקאות אליס בארץ הפלאות” (בתרגום רנה ליטוין)

סוניה ברגר היא מאיירת מאוד מקצועית ומאוד בלונדינית. השיער שלה חלק, ארוך מאוד, ותמיד היא אוספת אותו. אף פעם לא מפזרת. היא אפילו הולכת ככה לישון, וחופפת והכל, וגם כשהיא מסתרקת היא מחזיקה אותו אסוף בתוך היד שלה ומעבירה את המברשת במרווח שהיא מאפשרת בין האצבעות.

את האיורים שלה היא מציירת במכחול דק, שכבות שקופות זו על גבי זו, ציורים חומים, מדויקים וריאליסטיים מאוד, של דמויות סטאטיות בתוך חדרים עמוסים בהמון חפצים מגובבים בערימות.

הגובה שלה מטר חמישים ושלושה, היא שוקלת ארבעים ואחד קילו והיא אמורה להיות בת שלושים וארבע בעוד חודש, אבל נראית בקושי בת ארבע עשרה. כשהיתה בת אחת עשרה, החליטה להפסיק להתפתח. את כל הנחישות והתקיפות שהיו לה, כולל הרזרבות, היא שמה בתוך ההחלטה הזו. וככה, כמו שעוצרים רכבת דוהרת ויש את הצרימה של חיכוך הגלגלים בפסים, ועפים גיצים, ככה היא נעצרה לבסוף בגיל ארבע עשרה.

ובגלל שהיא כזו קטנה, ורזה ושקופה, אנשים חושבים שהיא נוטה לאנורקסיה, אבל היא לא. נכון, היא באמת כמעט לא אוכלת, ממש כלום היא לא אוכלת, היא לא אוהבת לאכול. זה בגלל שכל דבר שהיא מנסה, יש לו טעם של קורנפלקס, ההוא עם הציור של התרנגול, מעורבב בחלב שלושה אחוז שומן. כל דבר. אז אי אפשר לבוא אליה בטענות בקשר לזה.

בכל מקרה, היא לא תגיע להיות בת שלושים וארבע. היא תמות בעוד שעה בערך. היא לא יודעת את זה עדיין, אבל היא תדע למשך כמה שניות. היא גם תספיק לחשוב שזה מוות יפה וזה ישמח אותה. לא שיש לה רצון מיוחד למות, באמת שאין לה, אבל האיכות הפואטית שהיא תזהה בתוך השניות האלה, תמלא את נפשה ולא תשאיר מקום, או זמן, להרהורי חרטה וצער. סוניה תמיד ידעה איך לנצל את הזמן ביעילות.

חוץ מזה שסוניה מאיירת לפרנסתה, יש לה תחביב לשעות הפנאי. היא מצלמת את עצמה בפרופיל, עם מצלמת פולארויד, את הפנים של עצמה. לא פרונטלי, תמיד רק פרופיל, חצי פנים, ותמיד אותו הצד. את הצד השני היא אף פעם לא מצלמת. יכול להיות שאם היא תפזר את השיער, החצי שהיא מצלמת והחצי שהיא אף פעם לא מצלמת, ייפרדו אחד מהשני ולא יהיה מה שיחזיק אותם ביחד. היא תתפצל לשתיים, לשתי סוניות, והרי גם ככה היא רזה מדי בשביל בנאדם שלם. בתצלומים האלה שהיא מצלמת, בפרופיל, רואים כמה הריסים שלה ארוכים. היא מסתייעת בהם כשהיא משפילה מבט, כי היא אף פעם לא מסתכלת לאנשים בעיניים.

והאנשים, הם אוהבים את סוניה. היא משמשת השראה, בעיקר החצי הלא מצטלם שלה, לגברים ונשים, שמציירים אותה, כותבים אותה, סיפורים, שירים, גם שירי אהבה, ויש כאלה שאומרים שרוג’ר ווטרס ודיוויד גילמור הקדישו לה אלבום שלם, אפילו שזה היה כמה שנים לפני שהיא נולדה ולפני שהיתה צריכה להחזיק בקוקו האסוף שלה את שני החצאים. לפעמים היצירה מקדימה את מקורות ההשראה שלה. זה קורה לעיתים קרובות יותר ממה שחושבים.

פעם בחמישה שבועות בערך סוניה יורדת למכולת וקונה צנצנת קפה נמס מגורען טייסטרס צ’ויס של נסטלה. זה מספיק לה, היא לא צריכה משהו יותר איכותי מזה, הסטנדרטים שלה צנועים יחסית. היא גם בכלל לא שותה קפה. הגוף שלה לא זקוק לקפאין. היא עולה הביתה ומכינה – חמש כפיות גדושות של קפה, בלי חלב, בלי סוכר. היא שמה את הספל על השולחן ומחכה שהוא יתקרר. היא טובלת את המכחול בקפה ומציירת את הציורים החומים שלה, המדויקים והריאליסטיים של הדמויות הסטאטיות בתוך החדרים העמוסים בהמון החפצים המגובבים בערימות. למראית עין, הציורים האלה מונוכרומטיים לגמרי, אבל אם מסתכלים ממש מקרוב מגלים דקויות של גוונים, ואי אפשר להבין איך היא מוציאה מהטייסטרס צ’ויס הזה את כל הצבעים האלה. היא מרוכזת כולה בפעולה הזאת של הנחת השכבות השקופות אחת על גבי השנייה. מדי פעם היא עוצרת להתבונן, ואז עולות לה דמעות בעיניים. ואם זה עוזר במשהו, אז אולי כדאי לציין שזה דוקא רגע שסוניה מחכה לו, וכשהוא מגיע היא מחזיקה אותו כמה שהיא יכולה.  אם מתמלאות לה העיניים די הצורך, היא משפילה את הריסים למטה ואז משתחררת דמעה שזולגת לה על הלחי ומגיעה לשפתיים שלה. והשפתיים שלה מרגישות את החום של הדמעה, ולדמעה ברגע כזה יש טעם, טעם מלוח, כמו שבדרך כלל נהוג לצפות מדמעה.

ועכשיו, ברגעים אלה ממש, סוניה שקועה כל כולה בריטואל הזה. היא נעצרת להתבונן במה שהיא מציירת, ובדיוק לפני שהיא משפילה מבט, היא שמה לב פתאום בזווית עינה, מבעד לדמעות שכבר נקוו, בכתם צהבהב מטושטש על שולחן העבודה שלה. היא עוצמת עיניים, סוחטת מהן את כל הדמעות, לא טורחת לטעום בכלל, מוחה אותן בגב כף ידה. הכתם מתחדד לריבוע תחת מבטה. ריבוע של נייר. הרשימה של בוזי. רשימה של שירים על נייר דק מאוד, כמעט שקוף, צהבהב ומרשרש. יש לה בערך שבעים כאלה, כל אחד מקופל בתוך קופסה של קסטה, כן, קסטה מפעם. בוזי מקליט לה שירים על קסטות, גם קנה לה טייפ רקורדר באי-ביי. לכל הקלטה הוא מצרף נייר דק שעליו הוא כותב את רשימת השירים והיוצרים, ומוסיף אנקדוטות לגבי שיר זה או אחר. למשל, ברשימה הזו, ליד Sea Song של רוברט ואייט הוא כתב על זה שוואייט השתכר במסיבה ונפל מהחלון ומאז הוא משותק בחצי גופו התחתון וזה מה שהוציא ממנו אלבום כזה ושיר כזה. סוניה לוקחת לתשומת ליבה שאצל ואייט היצירתיות פרצה במיטבה דווקא כששני החצאים נפרדו אחד מהשני, רק שאצלו קו האמצע הוא רוחבי ואצלה הוא אורכי. היא מתבוננת ברשימה. בוזי כותב בכתב קטן, עגול ויפה ומסולסל ומאוד מסודר. כתב של בנות. החזות המחוספסת שלו, שפת הגוף שלו, המזג שלו, שום דבר לא עולה בקנה אחד עם כתב יד כזה, והחריגה הקטנה הזו, המפתיעה בכל פעם מחדש, קושרת את סוניה אליו. היא אוהבת את הרשימות האלה יותר מאשר את השירים שהן מבטיחות, ולפעמים כמעט מתפתה לשלב רשימה כזו, מסולסלת ויפה ומרשרשת, בתוך הציור שלה, לגזור ולהדביק כסוג של מרקם. היא מחייכת לעצמה. כפות הידיים של בוזי, תמיד יש להן ריח של ניקוטין. זה מעלה בה זיכרון רחוק, זיכרון שהולך ומתרחק כל הזמן ונהיה לנקודה קטנה. זיכרון שאפשר להישען עליו.

סוניה קמה, מקפלת את הרשימה, ומאחר שהיא לא מוצאת את הקסטה שאליה היא שייכת, היא שמה אותה בכיס. היא מעבירה יד על השיער האסוף בהידוק ויוצאת לרחוב. היא לא צריכה להודיע לו שהיא הולכת אליו. בוזי תמיד מחכה לה. היא יודעת את זה, והיא גם יודעת שאת הציור שנתנה לו פעם במתנה הוא מיסגר בלי זכוכית בגלל שכל בוקר, לפני הכל, הוא ניגש לתמונה ועומד מולה קרוב מאוד ומריח אותה, נושם פנימה, מסניף את הקפאין. בלי זה הוא לא מתחיל את היום. כל אחד והריטואל שלו. וסוניה, היא ידעה את הכרוניקה הזו מראש כשהכינה לו את התמונה, לכן שקלה בהתחלה לשלב קפה שחור בציור, לפחות במקומות הכהים, אבל הוא לא מתערבב טוב במים וגם הורס לה את המכחולים.

כבר מחשיך והיא צועדת בין השלוליות המטונפות, ברחוב הראשי, ומגיעה לבניין שלו. היא נעצרת ומביטה לכיוון הקומה השנייה, נראה שהוא לא בבית. ואז מבטה נודד לעבר הקומה השלישית, לחלון הכי שמאלי, היא רוצה לראות אם הן שם. והן שם, שתיהן, בחלון, כמו תמיד. מתבוננות בה בשתיקה. הן בנות גילה פחות או יותר, כהות שיער ועיניים, זהות כמעט לגמרי, אבל אחת טיפה יותר גבוהה מהשנייה. לנמוכה יותר יש פנים שקטות ומסודרות, והשנייה נראית קצת כמו גירסה מעט מעוותת של אחותה. סוניה חושבת שהשנייה יפה. מאז שהיא זוכרת את עצמה, שתי תאומות מביטות בה מאיזשהו חלון. כשהיתה ילדה היתה לפעמים הולכת בכוונה לשחק בחוץ מתחת לחלון שממנו מביטות בה שתי תאומות, שואבת את אנרגיית המשחק רק מהמבט שלהן.

מתחיל לרדת גשם. סוניה מפנה מבט ימינה, היא רואה את בוזי בקצה הרחוב, חוזר עם שקיות, היא מרימה יד לנופף לו אבל נעצרת פתאום, משנה את דעתה. היא פונה והולכת לכיוון ההפוך. היא מאיצה את צעדיה, נזהרת לא לדרוך בשלוליות, וכבר יש לה רעיון לציור חדש. ואז קורה לה מה שקורה לה לעיתים די קרובות במהלך פעולה מונוטונית כמו הליכה למשל. היא שוב מדמיינת את הפיצול. היא שוב שתיים. אחת ועוד אחת. אחת נעצרת ליד חלון ראווה מלא במגפיים ואחת ממשיכה לצעוד בין השלוליות. נדמה לה שהיא שומעת את בוזי קורא לה מרחוק. אחת מסתובבת חזרה אליו, אחת ממשיכה לצעוד בין השלוליות. ליתר בטחון היא מעבירה שוב יד על השיער האסוף, הקצת רטוב עכשיו. פנסי מכונית נוסעת מאירים מולה במעלה הרחוב, היא קולטת במעומעם את תנועת המגבים. אחת רצה לכביש ישר אל מול המכונית, אחת ממשיכה לצעוד בין השלוליות.

ערבוביה של רעשים, מישהו צועק מרחוק. אולי בוזי. לחייה האחת של סוניה בתוך השלולית העכורה שעל הכביש, לחייה השנייה פונה לשמי העיר העכורים לא פחות, טיפות הגשם מתנגשות בה חזיתית. בשבריר השנייה שלפני התנפצות הטיפות על פניה, הן נראות לה בגודל ענק. ובכלל, כל התמונה הזו שהיא רואה, השמיים והטיפות, תמונה ממוסגרת במסגרת העשוייה מהפרצופים של האנשים המתאספים סביבה, נראית לה חדגונית, במובן הטוב של המילה דוקא, חומה, כמו בציורים שלה. השיער הבהיר שלה, שהתכהה בינתיים מהרטיבות, פזור כמעט לגמרי, הגומייה אוחזת בקצותיו ברפיון. ושוב יש לה דמעה, היא יודעת את זה כי הדמעה חמה יותר משאר הטיפות, והיא מרגישה אותה ניתקת מהלחי ונושרת אל תוך השלולית, נטמעת בה. היא מלכסנת מבט לשלולית, כאילו מנסה לעקוב אחרי השובל העדין והצלול של הדמעה בתוך כל העכירות הזו. שובל הדמעה מוביל לנייר דק צהבהב שכל ארבעת שוליו שותים במהרה את מי השלולית הכהים, וטיפות הגשם מנקדות אותו בעיגולים מתפשטים, וסוניה מצליחה לראות את המילים האחרונות ששוקעות, בכתב היד העגול והמסולסל, שתי מילים: Rock Bottom. סוניה לא מוצאת בזה שום משמעות או סמליות, ובצדק. זה בסך הכל השם של האלבום, בוזי תמיד הקפיד לכתוב מאיזה אלבום לקוח כל שיר. היא מצליחה להוציא מהתיק את הפולארויד, מושיטה זרוע כלפי מעלה, מרחיקה את המצלמה ממנה ככל יכולתה, מצלמת את עצמה. והיא מחייכת. כן, את כל הדברים האלה היא מספיקה בשלוש שניות אולי, והרי מדובר במי שיודעת כל כך יפה לעצור את הזמן ולשלוט בו בכוח ההחלטה. סוניה משפילה את הריסים בפעם האחרונה.     

מחר בבוקר, בוזי יעמוד ויסתכל על תצלום פולארויד שמודבק על הקיר לידו, תצלום שמעכשיו כל בוקר הוא יעמוד ויסתכל בו ככה, תצלום פרופיל של סוניה, של הצד הלא מצטלם שלה, שטיפות הגשם שכבר יבשו הותירו בו סימנים. ולמרות שכל יום, כל יום הוא יקום ולפני הכל יעמוד מול התצלום הזה ויביט בו, הוא אף פעם לא ישים לב שבשלולית העכורה שמקיפה את ראשה, משתקף הבניין שלו, ומשתקף החלון השמאלי בקומה השלישית, ובחלון רואים דמות מטושטשת אחת.

(תודה לדפי על המוטו ועל בכלל, ותודה לתמי)

{ 4 comments }

סיפור ליום כיפור

Saturday, September 22, 2012

(No English this time, sorry) יש את הסיפור הקטן הזה שחוזר אלי בכל יום כיפור, משהו שקרה לפני שלוש שנים. האמת שזו הפעם הראשונה שאני מפרסמת כאן רשימה שעיקרה מילים ולא אימג’ים. לא יודעת מה נחת עלי. אולי בגלל שליום כיפור יש השפעה מאגית עלי. אני אוהבת את היום הזה. את איך שהכל קופא. גם […]

12 comments Read the full article →

Impressions from Bruno Schulz Festival

Tuesday, September 18, 2012

I recently got back from Drohobych, Ukraine, in which I took part in Bruno Schulz Festival which takes place there once in two years. Drohobych is the town in which Schulz was born, grew up, worked and eventually got killed in November 1942. I was invited with author Nadia Terranova to present the book. It […]

2 comments Read the full article →

New and Old News

Friday, June 22, 2012

Another bunch of updates of the last two months: במהלך חודש מאי התקיימה תערוכת הדפסים מתוך “ברונו” בחנות הספרים המקסימה סיפור פשוט. בערב הפתיחה קראנו את הספר בעברית, תרגום לא מושלם למילים של נדיה טרנובה, אבל זה מה יש כרגע. היה שווה, היה מרגש לראות אנשים מגיבים לסיפור, לטקסט ולאיור יחד כדבר שלם, לסימביוזה הזו […]

3 comments Read the full article →

Some News #2

Wednesday, April 4, 2012

Trying to catch up with FB updates… here are some more news: I recently worked on my interpretation for Commedia dell’arte’s Pulcinella, as a commissioned work for a private collection. Here it is:                                 . . . . . . […]

7 comments Read the full article →

Some News

Friday, March 16, 2012

Here are some news, altogether in one post: I had the honour to be invited to be a judge in this year’s 3X3 International Children’s show. Except for myself, the panel of judges for this year’s show will include Ben Norland, Executive Art Director, Walker Books, United Kingdom , Yvette Ghione, Editor, Kids Can Press, […]

2 comments Read the full article →

Bruno

Saturday, February 11, 2012

Scroll down for the English version and the pictures. כבר חודש מאז יצא הספר ברונו, ועדיין לא ממש כתבתי עליו כאן, רק קצת. המון תמונות, פרסומים ועדכונים בפייסבוק אבל לא משהו מעבר לכך. אז אכן יצא הספר באיטליה, בהוצאת אורקיו אצ’רבו המשובחת. הכתיבה של נדיה טראנובה מתארת את ברונו שולץ הילד, שגדל בצל דמותו המעורערת […]

5 comments Read the full article →

Presentation of “Bruno. Il bambino che imparò a volare”, the book about Bruno Schulz

Sunday, January 8, 2012

I had this great honour to work with Orecchio Acerbo Editore, who’s work and attitude I admire so much. Coming out this week, “Bruno” is a story written with a lot of sensitivity by Nadia Terranova, about Bruno Schulz, the Polish Jewish writer and artist. Illustrating this book was a very special and strong experience […]

12 comments Read the full article →

2012 weekly calendar, Happy new Year!

Thursday, December 29, 2011

For the new year, here’s the 2012 edition of Edições Eterogémeas beautiful weekly calendar (previous 2011 edition mentioned here). Happy new year!

6 comments Read the full article →

A talk about “A Wolf, a Princess and Seven Dwarves”

Monday, December 12, 2011

Thursday, January 5th, at the Israeli Cartoon Museum. Hope to see you there!

9 comments Read the full article →